בפרק הקודם העלינו את קונפליקט אני מול אנחנו הקרבה מול הריחוק.
ראינו יחד שהמערכת הזוגית היא מאוד דינמית ומשתנה. מעגל האנחנו הזוגי מתרחב ל”אנחנו המשפחתי” ועלול לחנוק עוד יותר את הצד שמבקש את האני ואת שני בני הזוג שמבקשים את ה”אנחנו”.
לפנ הכל אמרנו שיש לשנות את התפיסה. ממקום שמאיים על הזוגיות אפשר לראות כאן חוסר איזון שבא כדי להגיע אל איזון חדש נכון וטוב יותר, ולזכור שמשבר הוא חלק בריא ממציאות גם כשהיא קצת חולה.
הצענו כאן שפה חדשה. במקום לדבר בשפה מאשימה בגוף שני “למה אתה”, אז לדבר בגוף ראשון “אני צריך/ רוצה” ובמקום לדבר על המקרים / על העלים אז להתחיל לדבר על השורשים, על לב הדברים.
במקום לומר” למה אתה חוזר מאוחר?
אפשר יהיה לדבר על לב העניין
ממי אני צריכה את קרבתך. הריחוק הזה קשה לי. חשוב לי שתחזור מוקדם יותר.
במקום להטיח בהאשמה ולומר: עד שאני חוזר הביתה את דבוקה עם הטלפון לאוזן ומדברת שעה עם חברה שלך. זה נראה לך הגיוני? ובמקום זה שוב לחזור אל השורש ולומר: חשובה לי תשומת הלב שלך כשאני מגיע, הייתי שמח שננהיג בבית שכשאני או את נכנסים אז שמים הכל בצד וקודם כל חיבוק.
שינוי השפה פותח את המעגל הסגור ומאפשר שיח בונה. הוא כבר לא מתעסק עם העלים, עם עוד מקרה ועד מקרה ועד מקרה. הוא פשוט נוגע בשורש.
עכשיו אני רוצה שנעבור אל עיקרון אחר כדי להביא את המערכת לאיזון מחודש. יחד עם הדיבור אל בן הזוג אפשר יהיה לפתח שיח פנימי. כדי לאזן מערכת אז הפלוס צריך קצת לרדת והמינוס צריך קצת לעלות.
הצד שחשוב לו להיות כל כך ב”אנחנו” ב”דנדינה” יבדוק את אי הנוחות שלו להית ב”אני” שלו, ישאל את עצמו מדוע הוא תולה את הנאתו או את התפתחותו בבן הזוג? מדוע הוא מרגיש צורך לקבל אישור מבן הזוג, על מעשיו על רגשותיו?
האם הצורך הזה בהערכה ובהכרה של אחר זה דבר שמוכר לו ואולי היה רוצה להשתחרר מזה? האם הוא חושש ממריבות ומהבעת דעותיו? האם יש כאן מבחינתו ניסיון למנוע קשרי חברות של בן הזוג עם אחרים כי הוא מרגיש שהזוגיות שלו מאויימת? אולי מתוך קנאה?
איני יודע מה יהיו התשובות לשאלות אלה ואולי פחות חשובות התשובות ויותר חשובות התחושות. איך אני מרגיש עם האני שלי? עם האנחנו שלנו? בוא נקשיב לתחושת העולות מן הבטן. במציאות שכזו כל צד יכול לאתגר את עצמו בכיוון ההפוך.
אמרנו כמה פעמים שבכל אחד מאתנו יש גם וגם.
דינה שכל כך מבקשת את האנחנו- תלמד את עצמה להשתחרר מהתלות הרגשית הזו. היא תהיה עצמאית יותר,התבקש להיות שותפה בהחלטות, היא תצא עם חברים, היא תצא ללמוד, להתפתח, תחזור אל תחביבי העבר שלה ואם לא היו לה אז זה תמיד זמן מעולה להתחיל.
חשוב להדגיש שריחוק פיסי אינו אומר ריחוק רגשי. דן שמבקש את הריחוק ואת האני שלו יעודד את דינה בת הזוג, ויפרגן לה על חזרתה לאני היפה שלה, שהוא כל כך אהב.
בד בבד, דן שמבקש את האינדיבידום, יעבוד על האנחנו על “דנדינה”. הוא ייזום יציאות משותפות, שיחות, ישתף בהתלבטויות הקשורות אל הבית וכדו’ וכמובן גם כאן דינה תפרגן לו ותשמח בתהליך.
עכשיו אני בטוח שעולים הקולות מה זה המשחק הזה? כן האמת שכשלמדתי את הדברים אז הקול הזה עלה גם בתוכי אבל אז עלה בי גם קול אחר. ומה הבעיה במשחק?
אז התשובה הראשונה שעלתה היא כי זה מזוייף.
ואז שוב שאלתי ומה הבעיה בזיוף? כמה פעמים שואלים אותנו מה עניינים ואנחנו מזייפים חיוך, כמה פעמים עמדנו בשיחה עם הבוס וקצת זייפנו שם. אז למה פתאום שזה המערכת הכי חשובה לנו בחיים – כאן אנחנו לא מסכימים לעצמנו להיות לא טבעיים?
אבל אז עלה בי עוד משהו. האם זה באמת זיוף? הרי כמו אמרנו ונחזור ונאמר “יש בתוכנו שני קולות” האם כשאני מגביר קול אחד שנחלש אצלי זה זיוף או שאני מחזיר אותו לווליום הנכון?
האם כשאבדתי את האני שלי ועכשיו אני מבקש אותו חזרה זה זיוף או בנייה מחדש של שיווי משקל האמתי והנכון ?
האם כשאבדתי את ה”אנחנו” את “דנדינה” שכל כך אהבתי וכעת אני מבקש להשיב אותה, זה תהליך מזויף? ברור שלא.
המפגש המחודש עם האני שלי ועם האנחנו שלנו. יכול להוביל כל אחד מאתנו אל מקום , בו טוב לו בבשתי העולמות, אל המקום הבריא, אל האיזון החדש.
והאמת אני מתגעגע קצת למשחק. כי במשחק אני מדמה את מה שהייתי רוצה להיות וכמה כיף זה שדמיון בונה מציאות.
אז קדימה לכו ותשחקו…
בהצלחה קובי דרכי – מסע זוגי