בפודקאסט הקודם ניסיתי לתת נקודת מבט חדשה על הקונפליקט.
לצאת מהמקום שתופס את הקונפליקט כעימות בין הרצון שלי לבין הרצון או הצורך של אשתי ולהכנס אל מרחב אחר בו אפשר אולי לומר שיש כאן שני רצונות מנוגדים שעולים בתוכי, שמוציאים אותי מאיזון כדי להגיע אל איזון חדש שהוא אולי נכון ואף מתאים לי יותר לנקודת הזמן העכשווית. מבט כזה הוא לא מאיים על האני שלי אלא מנסה לעצב אותו מחדש.
ובעצם אמרנו שהרצון של מי שמולי הוא בעצם” האחר שבתוכי”.
אמרנו גם שיש ארבעה שורשים לקונפליקט ולפני שניגע בהם חשוב לי לחדד עד כמה זה משמעותי לשנות את התפיסה כלפי הקונפליקט כדי שישתנה הרגש.
הרגש הוא בעצם החוש השישי שלנו. דרך חמשת החושים אנו תופסים את העולם החיצוני. אנו רואים, שומעים, ממששים, מריחים וטועמים ובכך אנו מסתתים את העולם האובייקטיבי שלנו. העולם הסובייקטיבי הוא העולם הפנימי – הרגשי.
אבל לכאורה מה זה משנה הרי המציאות לא משתנה. המציאות בסוף גם מחייבת הכרעה. יוצאים או לא יוצאים לחופשה. עוברים דירה או לא עוברים. עושים שבת אצל ההורים שלך או שנשארים בבית.
אומר כאן משפט שקצת יהיה קשה לעכל אותו, אבל אני מאוד מאמין בו. לעובדות יש ערך שולי ומה שמשמעותי באמת זה האמצויות שמתלוות אליהן. ואומר כאן עוד דבר שהאמוציות הן תגובה משנית למציאות, ולא תגובה ישירה ואוטומטית .
אסביר את דבריי שלא יישארו כאיזושהיא תיאוריה תלושה.
נגיד שאני הולך ברחוב ופתאום אני מרגיש חבטה חזקה על הגב. הרגש שעולה בי הוא פחד, האגרופים קמוצים, ואני מסתובב ומוכן כבר להילחם אבל אז אני מגלה שאדם מבוגר מעד ונפל עליי. ברגע אחד הכעס משתנה לאמפתיה וחמלה והיד שהתקמצה נפתחת לרווחה ונשלחת להרים ולסייע. אם פתאום הקשיש ישלוף סכין יחזור בי רגש הפחד ושוב התגובה תהיה מלחמתית אבל אם באותו רגע הוא יאמר תחתוך לי תפוז. אני חייב סוכר….
בוא נתבונן יחד במה שקרה כאן. המוח שלנו מעניק פרשנות למציאות ובכך הוא קובע את הרגש שיעלה ומכך נגזרת הפעולה.
אנחנו לא מגיבים אוטומטית. התגובה היא שלב שלישי. קודם נותנים פרשנות אח”כ הרגש עולה ואח”כ נקבעת הפעולה.
מבחינתי זו תגלית מדהימה, כי ברגע שתשתנה התפיסה אז המציאות הרגשית והמעשית תעבור טרנספורמציה מדהימה.
אז אם נתפוס את הקונפליקט כמו שאמרנו בפודקאסט מספר 1 אז התהליך שנעבור יהיה שונה לגמרי.
חשוב לי לומר שמעבר לכל הוויכוחים האינסופיים, מה שאנחנו באמת רוצים זה לקבל את התחושה שמבינים אותנו, שמבינים לתחושותינו ולרגשותינו. אנו זקוקים לדעת שבן הזוג, שמע והבין את נקודת מבטנו. הבנה אינה מחייבת הסכמה. כשאנו מובנים כבר פחות חשובה לנו ההסכמה.
ככל שנדון בעובדות, רק נעמיק את הקרע. העובדות אינם אובייקטיביות אלא סובייקטיביות. כדי להיחלץ מהתסבוכת יש לדון במה שעומד מאחוריהם, וזה בעצם השורשים.
אחבר שני שורשים יחד: אני לעומת אנחנו וקירבה לעומת ריחוק.
אני לעומת אנחנו.
בייסודנו כבני אדם יש בנו שני חלקים [בכלל אדם בריא הוא אדם זוגי- שיש בו גם וגם] יש בנו חלק שמבקש עצמאות, אינדיבידואליות ויש בנו חלק שמבקש להיות חלק ממישהו אחר – אנו רוצים להשתייך וזו ה”חיה החברתית” שבתוכנו. אנחנו לא חיים ב”או- או” אלא בגם וגם. הייתי מדמה את זה לתנועת מטוטלת. יש רגעים שאנחנו מבקשים להיות יותר אני ויש רגעים שאנו מבקשים להיות יותר אנחנו.
יש את דן ויש את דינה ויש יישות שלישית שהיא דנדינה – הזוגיות היא פרי הבטן הראשון שלנו. יש לה צרכים משלה, שפה משלה, רגשות חדשים ומעשים.
הצד שמדגיש את האני, דעתו היא זו שתקבע, גישתו לנושא היא הנכונה, הוא ינהל את הכספים ולעומתו הצד השני יבקש את ה”אנחנו” – יהיה לו קשה להיות לבד, הוא יקבל את דעת האחר כמעט באופן אוטומט, ההחלטות בבית יתקבלו פה אחד ובדרך כלל זה לא יהיה הפה שלו.
מכאן נגזר וממשיך השורש השני: הקירבה לעומת הריחוק
צד אחד ידרוש את הקרבה: למה את נעדר כל כך הרבה? חזור מוקדם הביתה, תתקשר כשאתה מגיע וכשאתה יוצא, שתף אותי קצת במה שעבר עליך היום, למה אתה שיר נכנס אל המחשב? מה אתה ילד ? למה את הקורא עיתון – דבר אתי מה אני אוויר, אתה חוזר מהעבודה ושם אוזניות לשמוע את פינקפלויד אולי תשמע קצת גם אותי?
ואז מתחיל מאבק כל צד נלחם על מה שחסר לו. התוצאה הישירה היא: הבעל ירגיש חנוק, הוא ירגיש שהוא נבלע בקשר והאישה תחווה אובדן, תחושת נטישה, יעלו בה שאלות כמו למה התחתנתי – כדי להיות לבד?
עכשיו בוא נביט במעגל שנוצר
דינה לוחצת על דן לקירבה – דן מתרחק – דינה לוחצת יותר לקירבה – דן מתרחק עוד יותר וחוזר חלילה…
מעגל סגור שכזה יביא לתסכול, לריחוק פיסי, לצמצום אולי אף איבוד העולם האינטימי ולניכור רגשי.
עד לפודקאסט הבא ננסה לחשוב יחד איך פותחים את המעגל הזה ובונים מעגל חדש בריא ואוהב, איזו תפיסה חדשה נוכל להכניס אל תוך המערכת?
בהצלחה רבה כאן קובי דרכי – מסע זוגי.