תקווה

בשכונה שלנו יש תופרת. קוראים לה תקווה.

היא פתחה את המתפרה עוד לפני שבחרה לה שם. היא אמרה ששם זה דבר מחייב.

יום חמישי היה עמוס באופן קבוע. כולם היו לחוצים שהמכפלת, תפירת הטלאי והכפתור יהיו מוכנים לשבת.

היא תמיד אמרה בנעימות: ככה זה עם ישראל תמיד בדקה התשעים ההיסטוריה תופרת לו את הסיפור.

פעם אחת באה נערה בחמישי בערב, תקווה הייתה כבר בחוץ והמפתח נעוץ בדלת החנות.

היא אמרה שהיא חייבת את השמלה לשבת. המשודך שלה מגיע…

בדיוק עברתי במקום. רציתי לומר אז למה את מגיעה עכשיו, אבל תקווה הקדימה אותי וחייכה: כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

ואז היא שאלה אבל את כבר סוגרת. לא? ותקווה משיבה בחיוך: לא נערתי אני בדיוק פותחת.

הנערה שמחה ואמרה את “פתח תקווה” . תקווה עצרה לרגע את סיבוב המפתח ולחשה – ויקרא שמה בישראל “פתח תקווה”.

היא הזמינה שלט עם אותיות לבנה “פתח תקווה”.

השם מחייב.

שמה של תקווה התופרת יצא לקרובים ולאלו הרחוקים שאבדו קצת את דרכם.

פעם אחת באתי אליה. מימין מזוזה ומשמאל בכתב יד היא כתבה “שופרו של משיח- לא בין 16:00-14:00 “

השעה הייתה 13:30 אז צלצלתי ונכנסתי.

נכנסתי מחוייך. שמתי לה שטר של 50 שח. אמרתי שזה עבור המכפלת.

היא לקחה את השטר, הרימה אותו מול אור המנורה ואמרה זה לא מזוייף. שוב חייכתי, ואז היא אמרה אבל החיוך שלך מזויף.

נאלמתי דום. התעשתתי ושאלתי – למה את חושבת?

אני לא חושבת אני בטוחה.

ואיך את רואה את זה?

היא אמרה “כפתור החולצה שמול הלב שלך נפל” הוא לא יכל לעמוד בעומס. הורדתי מבט ואכן הכפתור אינינו.

היא הניחה את המחט. הפעם היא לא חייכה. “אני רואה שאתה מחפש חוט של תקווה”

האמת שכן. יש רגעים שקשה לי לתפור את המציאות הזאת.

היא אמרה שהמציאות זה סיפורי בדים השאלה היא איזה סיפור תבחר לתפור לעצמך?

אמרתי לה שקצת מוקדם בשבילי לתפור אני צריך קודם כל לפרום בתוכי קצת קשרים. קצת שקרים.

היא שתקה.

שתקתי גם אני

כמה זמן אתה כבר פורם?

עניתי בלחישה דקה. הרבה שנים.

“הגיע הזמן לרקום רקמה אנושית חדשה.

הנהנתי לאות הסכמה.

בקשתי אם אפשר לפרום את הבגדים שלי ומהם לתפור בגדי מלך חדשים.

אבל למה לפרום?

אמרתי שזה חשוב לי אבל הפעם אני יכול גם לתפור.