בפרק הקודם דברנו על לאהוב את עצמי וניסינו לתת מענה לשאלה איך זה יכול לעלות בקנה אחד עם הרצון לשינוי.
נתנו את הדוגמה של אהבת הורה לבנו. אהבה שאינה תלויה בפרטים על אף שיש רצון לשנותם ואף תסכול לא קטן מכמה מהם. העתקנו את אותה האהבה אל עצמנו ואל הזוגיות שלנו.
בשלב הזה אני רוצה לחדד עוד נקודה האם השינוי שמחייב את האהבה העצמית הוא כמו מטרה המקדשת את האמצעים על אף שאני לא באמת ראוי לאהבה הזו או שזה דבר העומד בפני עצמו והוא גם נכון בזכות עצמו?
אחד מהספרים המכוננים שקראתי הוא נרשם בגוף. הוא עוסק בעיקרו בטראומות . ממליץ בחום לעיין בו ולעניות דעתי הוא חובה לכל מטפל.
עכ”פ המחבר מביא שם את גישה שהייתי רוצה לקרוא לה “תורת החלקים”.
נפשנו היא פסיפס ובכולנו יש חלקים. ברגע זה ממש יש בי חלק שרוצה להקליט את השיעור, ויש בי חלק שממש רוצה לצאת לבריכה כי התיק שלי כבר מוכן, יש בי חלק שרוצה לנוח קצת ויש בי חלק שרוצה לצאת ולפעול, יש בי חלק שנפגע ורוצה להשיב מלחמה וי שבי חלק שמעדיף להתעלם.
בכל רגע נתון אנו עשויים חלקים חלקים וכך גם מבנה האישיות שלנו.
יש בנו רצינות עם רצון לשחרר, בסה”כ אני אדם דיי רציני אבל שלשום הייתי בקניון עם אשתי והבת שלי וברמקולים ניגנו שיר קצבי, אז רקדתי ונתתי לחלק הילדי שלי לעלות.
היכולת לקבל את עצמנו תלויה רבות במידה בה אנו יכולים לסדר את הפאזל הזה שנקרא “אני” על כל חלקיו. לוודא שכל חלק מקבל את היחס המתאים לו ואת הפרופורציה הנכונה שלו בסך התצרף הגדול.
הקושי בקבלה העצמית, הזוגית ובכלל מתחיל ברגע בו אחד מחלקיח העצמי מצטיירים כדבר מוחלט וחד משמעי, כשבמבחן המציאות הם מייצגים רק מרכיב אחד מתוך מערך רחב של תפיסות, רגשות , מחשבות והתנהגויות.
אם אני צורח על עצמי או שאשתי היקרה אומרת או נותנת לי את התחושה שהיא לא רוצה לראות אותי אז אפשר לומר שאני שונא את עצמי או שאשתי רוצה חלילה שניפרד אבל אפשר גם לומר אחרת. אפשר לתת לחלק הזה את מקומו ולומר חלק ממנה או ממני כועס מאוד עליי, וחלק זה ממסך בה ובי את רגשות החיבה שיצופו מחר או מחרתיים או עוד שעתיים. החלק הזה מילא את כל חלל החדר אבל הוא רק חלק והוא רק חלק מהזמן.
מבט שכזה לא צובע את כל האני והאנחנו שלנו בצבע אחד. הוא מאפשר לנו תנועה ולא מקפיא אותנו. הוא מאפשר קבלה וסליחה.
אנו בנויים מחלקי אישיות חלקם טובים וחלקם פחות. וחלק מהמצב הטבעי הוא שיש התנגשות בין חלקינו השונים. מרווין מינסקי הגדיר את זה יפה ואמר “בתוך מוחנו מתקיימת חברה של נפשות שונות, והנפשות השונות יכולות לעבוד יחד כדי לעזור זו לזו – כמו בני משפחההנפשות השונות יכולות לעבוד יחד כדי לעזור זו לזו… ” החלקים השונים יוצרים רשת, או מערכת, שבה שינוי בכל חלק ישפיע על האחרים.
ריצ’רד שוורץ פיתח את גישת הטיפול במערכת המשפחתית הפנימית שעליה קצת נרחיב בעזרת השם בהמשך הוא קרא לה “Internal Family Sistem- IFS”
אתן דוג קטנה: אדם שנמצא בסטרס יש לו תגובות מהירות יותר [שאולי הוא מצטער על חלק לא מבוטל מהם] , ייתכן ויהיה כעוס ונרגן יותר, יהיו לו פחות אנרגיות ליצירה ותחביבים. אם אותו אדם יעבוד על הלחץ שהוא שרוי בו. לא על ידי שינוי המציאות מבחוץ אלא על ידי שינוי המציאות מבפנים, הוא ייתן לעצמו שנת צהריים קצרה, ינשום יותר, יצא להליכה קצרה בערב.
שינוי נקודתי שכזה יכול להביא את האדם למקום רגוע יותר שיאפשר לשאר חלקי האני שלו לצעוד קדימה. אולי תתפנה לו אנרגיה עבור תחביב שזנח, אולי יקצה עשר דקות ביום לנגינה וכוד’
זו דוג’ לשינוי נקודתי שיכול הלביא לשינוי מערכתי פנימי. שינוי אישי יכול יכול להביא לשינוי מערכתי זוגי והורי. אומרים שאנו רקמה אנושית אחת, ובטח שההמערכות הקרובות אלינו ביותר שאנו חלק אינטגראלי מהם, שאנו מושפעים מהם ומשפיעים עליהם.
בפודקאסט הבא נמשיך בעזרת השם את גישת החלקים ונראה כמה היא יכולה לסייע לנו בהבנה אמתית ושורשית בקבלת העצמי, הזוגי וההורי שלנו.
תודה שהייתם אתי קובי דרכי – מסע זוגי