בפעם הקודמת בקשנו לתת מקום של כבוד לכל הרגשות, התחושות ומהלך החיים שלנו, לשנות את הדיבור הפנימי ממקום נוקשה למקום אמפתי – רך ואוהב ומותר שגם קצת ילטף. בקשנו להפסיק את ההלקאה העצמית כי היא רק מקפיאה את התהליך ופעמים שאף מסיגה אותו לאחור. הבנו שמערכת היחסים הראשונה שאנו צריכים לרפא היא המערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
ראינו כי דווקא המקום שמקבל את האחר הוא המפתח עבורו לשינוי, זו המתנה האנושית שאנו מעניקים לו, וכך גם כלפי עצמנו – הקבלה העצמית.
וכאן סיימנו בשאלה: איך אפשר לקבל את עצמי ויחד עם זה לבקש שינוי? זה נראה סותר אחד את השני אם אני מקבל את עצמי אז למה צריך שינוי?
מה זה בעצם לקבל את עצמי?
קצת קשה לענות על השאלה הזו ב “zoom-in”. קשה להביט פנימה ולהבין את זה אז נצא קצת ל” zoom-out”. אנחנו יכולים דיי בקלות להבין את הצורה בה אנו מקבלים את ילדינו. האם זה אומר שאין בהם דברים שהיינו רוצים שיהיו אחרת, האם זה אומר שנוח לי עם הצעקות של הנער המתבגר, הפעמים של חוסר ההתחשבות ועוד ועוד.
האם זה אומר שאני מקבל אותם, שאני אוהב אותם? אז ברור שכן.
האם זה אומר שאני מקבל את ההתנהגות המסויימת שלהם? לא ולא עוד פעם לא.
והנה ה”גם וגם” דרים תחת אותה קורת הגג. כמה חשוב לאמץ את הגישה הדיאלקטית שעליה עד נרחיב בעזרת השם.
עכשיו בואו נעתיק את אותה תחושה, את אותה הבנה ורגש כלפי עצמנו ואפשר גם כלפי הזוגיות שלנו. להיות כלי קיבול שמכיל את הרגעים היפים יחד עם הרגעים הקשים, להבין שאלו הם חיינו, שהטעות והכאב הם עוד חלק בתמונה הזו. “זה מי שאני- זה מי שאנחנו ” – אין זה אומר שאני משלים עם פרטים במציאות הזו [כמו עם הילד שלי] אבל זה כן אומר שאני יכול לאהוב אותה ולקבלה.
ומה קורה כשאני מקבל? הקבלה מביאה אתה תנועה של סליחה והתקדמות.
ומה זה בעצם לא לקבל?
לא לקבל זה להיות בקונפליקט. זה לחיות במתח הזה שאני על תנאי. האני שלי, הזוגיות שלי נמצאת בסטרס מתמיד. היא חיה בעימות ובמאבק, היא דוחה חלקים בתוכי, ובזוגיות היא מעוררת בי את חרדת הנטישה.
אדם שחי בהוויה של חרדה – הוא אדם שרוקן את התרמיל שלו, את הצידה לדרך.
הדבר הראשון במערכת יחסים היא הרצון שיקבלו אותי כמו שאני, להיות בתחושה ההורית הזו שקבלה אותנו ללא תנאי, ודבר שאני מבקש מאחרים אני צריך להיות הראשון לעשות אותו- להיות כלי קיבול עבור מי שאני.
להבין שגם הרגש השלילי יש לו מה לספר לי. זה לא תקלה במערכת אלא חלק טבעי אם אני מפחד, כועס או לחוץ – אני לא רוצה להשלים עם זה אבל גם לא להילחם בזה . במלחמה האנרגיה מופנית לכיווץ – תנועה שמגבירה את המצב הנתון.
מורידים את הווליום של השיפוטיות והביקורת וממקום כזה אפשר גם להתחיל לנסות להבין. מה מפחיד אותי, מה מכעיס אותי, מה גורם לי סטרס וכל זה בא ממקום שזה לגיטימי.
אני כל כך עמוסה בעבודה וחוזרת לבית מבולגן, למישרה שנייה. אני לא אמורה להרגיש רע עם זה, להלקות את עצמי ולשנן כמה אני לא “האם הטובה דיה” . זה לגיטימי שאני מתוסכלת ולגיטימי שאני לחוצה.
בפודקאסט הבא נמשיך בעזרת השם בנתינת כלים של קבלה עצמית