אני מבקש לעשות אתנחתא קלה מהקונפליקטים ולדבר קצת על השינוי שהמסע מעביר אותנו.
מה זה מרגיש לנו בגוף כשאנו מבקשים שינוי? אני מאמין שעולים כאן שני קולות, ובפתיחת הדברים אתמקד בקול אחד.
הקול הביקורתי – הקול שמאיים עלינו, שמאיין אותנו, הופך אותנו לאיין, זה קול שאולי שמענו מבחוץ והפנמנו אותו, שיח פנימי שמדבר בשחור לבן של הכל או לא כלום ובדרך כלל נתקע בצומת ה “לא כלום”, אמירות שליליות כלפי עצמי ” לא יוצלח – אין לי הרבה סיכוי” “דפוק”, רגשי נחיתות ותחושות של החמצה, עולה כאן פחד מהלא נודע, איך תהיה הדרך, האם בכלל זאת הדרך אל העיר? והפחד הזה יכול לשתק אותנו. הקולות האלה גורמים לנו לדחייה ולהלקאה עצמית.
ומה אז קורה?
להסתכל אל תוכנו זה קצת קשה, אז בוא נקל קצת ונתבונן מה מתרחש אצל ילד דחוי? ילד ששומע ממוריו ש”ממך לא ייצא כלום” ילד שהחברה מסובבת לו את הגב. אני מאמין שעולה בנו כעס על אותו המורה ועל אותם החברים, ואני שואל את עצמי למה כשהילד הזה הוא אני אז יש לגיטימציה לאגרופים בבטן הרכה” אותו הילד מבקש רק שיקבלו אותו. עצם הקבלה היא זו שתוביל את השינוי. הדחייה תוביל לסטגניציה במצב הטוב, לקפאון, ובמצב הפחות טוב לנסיגה.
אז אני מבקש לחבק את עצמי, לראות את אותו הילד הזה שבתוכי, להעניק לו אמפתיה. לומר לו זה אנושי לטעות, זה בסדר לעשות חישוב דרך מחדש וזה לגיטימי לפחד וגם להרגיש רע עם עצמי.
לתת מקום של כבוד לפחד.
איזה מזל שאנחנו מפחדים, אחרת היינו קופצים על כל שינוי. השינוי מאיים על האגו שלנו, על מי שאני. על עצם הווייתי. ולכן כשהפחד הזה עולה בתוכי אני מחבק אותו. כי כל מסע מתחיל בחיבוק.
אשתף אתכם בתחושה אישית, אולי קצת מוזרה וזה בסדר לי להיות קצת מוזר. כשאני יוצא למסע אני נהנה מהחיבוק של התרמיל. יש לי תרמיל איכותי שכל הדרך דואג שאני ארגיש עטוף, הוא מחזיק אותי בכתפיים ובמותניים, הוא מכיל אותי ואני יודע שאם אפול לאחור, הוא ירכך את המכה.
לפני שבועיים הייתי בעין גו’נס, צמוד לחמת גדר- מעיין מים חמים, ולייתר דיוק רותחים.
כשיצאתי להתנגב ולהחליף בגדים, פתח אתי בשיחה בחור בשנות השישים וסיפר לי שהוא התגרש לפני שנתיים, והוא מרגיש מאוד טוב עם עצמו, הוא משתדל להגיע כל יום למעיין. דברנו על החוויה של להיות לבד והוא מנה את היתרונות השונים. אשתי בידוק התקשרה , מזל נראה לי שעוד כמה דקות כבר הייתי משתכנע. כשפניתי ללכת אזרתי אומץ ןשאלתי אותו. ויש משהו שחסר לך? הוא ענה מייד “החיבוק”.
כמה חשוב לחבק את האהובים לנו, כמה חשוב לחבק את עצמנו, את הפחדים, את הרגשות הקשים שעולים, את התכונות שאנחנו פחות אוהבים, שמהווים חלק מפסיפס חיינו, שנותנים קונטרה וצבע לתמונה הזו שנקראת אני.
וכמו שחשוב לחבק את הילד שלידי ואת הילד שבתוכי, כך חשוב לחבק את הזוגיות הזו. כן כפי שהיא. לזכור שכשאנו דוחים אותה באמירות של שחור לבן “את תמיד” אתה כל הזמן” “את אף פעם”. הזוגיות הזו מרגישה דחויה. חנוקה וללא מוצא. כמו אותו ילד שלמעלה שמגיע ורואה גן ועולם סגור.
היא משתבללת בתוכה ומצטמצמת. היא מלקה את עצמה בשתי מקלות מתוך מחשבה שכך הסוס יתקדם.
אז איך מחבקים גם כשקשה? איך עוטפים גם כשיש רתיעה?
כלל אצבע – קודם כל נושמים עמוק. מרגיעים את המערכת. כמה חשובה הנשימה הזו. מכניסים את המערכת הפאראסימפטטית לפעולה.
אני משתדל לפתוח את היום ברבע שעה של נשימות עמוקות. אשלח לכם אפליקציה שאני עובד אתה, ולי באופן אישי היא עוזרת.היא מתזכרת אותי לנשום. נשמע מצחיק אבל תבדקו עם עצמכם כמה אתם באמת נושמים ומכניסים אוויר תודעתי.
בפודקאסט הבא נמשיך בעזרת השם בקבלה העצמית. חייבים אנרגיה בשביל המסע היפה הזה.
תודה לאלו שמגיבים ומשתפים אותי בפרטי. מחמם את הלב ואני מקווה שהייתי קצת לעזר לאלו ששאלו אולי קבלו מעט מענה.
תודה רבה – קובי דרכי “מסע זוגי – פסיעות בשבילי החיים”