הוא יצא מעזה.
כל הדרך הוא חלם על הרגע שהוא מצלצל בפעמון ביתו. הילדים כבר ישנים, הבית מסודר ואשתו בשמלה לבנה רצה אל תוך זרועתיו כשברקע מתנגן לו השיר “גם בשעות החשוכות של הלילה…”.
הוא עולה במדרגות והלב גואה. הוא מגיע אל פתח הדלת ושומע את הילדים בוכים. הגעגוע מתחיל לדעוך, הוא פותח את הדלת והרצפה מלאה צעצועים. אשתו ניגשת אליו בחיבוק ענק והוא אומר: ממי למה הבלאגן הזה? זה מה שאני צריך לראות אחרי חודש בעזה? למה ?
סכין חתך את האוויר ואת הלב של שניהם. אשתו פתחה בירי אוטומטי. אתה לא מתבייש? זה מה שיש לך לומר לי אחרי חודש שאני לא מוצאת שנייה לעצמי? על הרצפה אתה מסתכל? תראה איך הילדים קופצים עליך ואתה רוצה שיישנו אתה יודע כמה חיכו לך והתרגשו? אלה המילים הראשונות שלך?
כמה זה קשה. כמה זה קשה להכיל את הרגע הזה.
יש כאן מאבק על ההכרה. תחרות על מי הקרבן הגדול יותר שיזכה יותר לתמיכה. המאבק בביטוח לאומי נכנס גם אל תוך ביתינו.
ויש כאן קושי אמיתי להכיר בכאב של האחר. כל צד מוף ועולה על גדותיו.
כל צד מבקש שירפאו עכשיו את פצעיו.כל צד זקוק לחסד. שיביעו את החמלה כלפיו. לזמן עם עצמו. לליטוף.
איך אפשר להכיל כשהמיכל מלא?
איך אפשר לתמוך כשכל צד בקושי מחזיק את עצמו?
ראשית- מכירים בקושי. זה באמת קשה. נושמים עמוק ועוצרים.
מבקשים שכל צד רק ישמע “אני מבקשת רק שתקשיב לי”. ההקשבה מרחיבה את המיכל. היא רואה את הצד השני מבלי לבטל את הכאב העצמי.
החמלה ההדדית נותנת כוח לשני הצדדים גם יחד ומבססת את ההבנה ששנינו יכולים להיות הילד בסיפור ושנינו יכולים להיות גם ההורה שמחזיק ומוציא את הקוצים מהגוף.
נראה לי כי אחד הביטויים החזקים ביותר להכרה ההדדית הזו, שכל אחד מאתנו הוא גם וגם זה החיבוק.
בחיבוק אתה מחבק ומחובק, תומך ונתמך, אוהב ואהוב, ילד והורה.
כמה חשוב להתחבק חיבוקים עמוקים וממושכים בתקופה הזו ואולי בכלל.
ממליץ מאוד לשמוע את הפודקאסט שמסביר יותר לעומק.
מוזמנים בעזרת השם לסדנה זוגיות בצל המלחמה. פרטים בהמשך.
קובי דרכי – מסע זוגי