אני לעומת אנחנו וקרבה לעומת ריחוק

שלום לכולם וברוכים הבאים למסע זוגי כאן קובי דרכי.

בפודקאסט הקודם העלינו את שני הקונפליקטים ששזורים זה בזה. אני לעומת אנחנו וקרבה לעומת ריחוק.

צד אחד מבקש את האינדיווידואל שלו, את ההתפתחות האישית, את הזמן לעצמו והצד השני רוצה את ה”ביחד” שנצא יחד לקניות, שנשב יחד בערב ונדבר, שיחזור מוקדם מהעבודה ועוד ועוד.

כששני הצדדים מבקשים למלא את החוסר שלהם, עלול להיווצר מעגל האבסורד ככל שצד אחד ילחץ יותר כך הוא יקבל פחות. ככל שדינה תלחץ על דן שיהיו בדנדינה [בזוגיות – ביחד] כך דן יתרחק יותר וכתגובה להתרחקות דינה תלחץ יותר.

הלחץ הזה יכול להוביל לתקשורת קשה:

אולי תרדי ממני

אפשר קצת שקט

מה לא מובן, אני לא רוצה לשתף אותך, תפנימי את זה.

תקשורת פוגעת שסותמת את הגולל לשני הצדדים.

האמת היא שלא רציתי להרחיב את הקונפליקט אבל ברור שככל שעולים יותר רוכבים לאופניים אז צריך ללמוד את האיזון מחדש, וזה בסדר אם נפלנו, בסוף נלמד עוד לרכב בלי ידיים. כשלמערכת הזוגית מצטרפים הילדים המעגל גדל ומי שזקוק לאני שלו, מרגיש חנוק עוד יותר.

וכאן הדינמיקה יכולה להשתנות. כמה זה חשוב להיות ערים לדינמיקה הזו. בואו נראה.

דן שכל כך רצה את האני הלבדי משתנה ומבקש את האנחנו הזוגי ולא המשפחתי. הוא רוצה לצאת רק עם דינה אבל דינה גם השתנתה והיא רוצה לצאת עם כל המשפחה, האנחנו הזוגי שלה התרחב לאנחנו המשפחתי. האמת היא שאולי גם היא רוצה לצאת רק עם דן אבל היא לא נותנת לגיטימציה לרצון הזה. מה נשאיר את הילדים לבד? מה הזוגיות שלנו ראויה להיות לבד?

שאלת האני ואנחנו היא נושקת לנושא רחב של גבולות אבל על זה בפודקאסט אחר.

אני מכיר כמה זוגות שבמשך שנים לא מאפשרים להם לצאת לבד הם כלואים ב”אנחנו המשפחתי”. זה חונק אותם אבל מפחיד אותם יותר להיתפס בעיני עצמם כהורים לא ראויים שמשאירים את הילדים בבית לבד ויוצאים.

טוב. המערכת קצת מתחילה להסתבך. אז איך פותחים את המעגל הסגור?

כשלב ראשון ננשום עמוק ונבין שחוסר איזון הוא צעד לאיזון חדש. זה מצב נורמלי בין האדם לבין עצמו וודאי בזוגיות וודאי שבמשפחה.

צעד שני, אחרי שנשמנו. הוא להתחיל ללמוד שפה חדשה. לא לדבר את המציאות שבחוץ אלא את זו שבפנים- לזהות את ליבת הדבר ועליו לדבר. לדבר על השורשים. אנחנו הגברים, לא למה אני מכליל, אני יכול לדבר רק בשם עצמי ולומר שיש אומרים שעברית קשה שפה, ואני אומר שרגשית קשה שפה.

כשאנחנו מדברים על השורש אז לא נדבר על המקרים: למה אתה חוזר מהעבודה מאוחר? למה אתה יושב מול מסך? למה אתה קורא עיתון? למה אתה שומע מוסיקה באוזניות?

“הלמה” ו”אתה” הם מתכון בטוח להידוק המעגל הסגור עד לטבעת חנק. סגנון שכזה מכווץ את השומע, מעלה בתוכו תחושת אשמה ורצון להתרחק ולהסתגר בתוך עצמו. זה נכון לזוגיות ולכל יחסי אנוש וודאי כלפי הילדים.

את תבנית הלמה + אתה +תיאור המקרה+?

נחליף ב : אני + צריכה + שורש/ ליבת העניין.

אני צריכה את את קרבתך. קשה לי הריחוק בינינו. אני מרגישה לבד.

שימו לב איך שורש אחד מדבר את כל העלים שהזכרנו למעלה. חזרה מאוחר, עיתון ומוסיקה.

עכשיו שכל אחד יעצור וישמע את שתי הקולות מבן/בת הזוג שלו. את קול הלמה ואת הקול השני את קול פעימות הלב.

מתחולל בתוכנו פנימה?

אני יכול לומר שבתוכי המעגל נסדק, עולה בתוי אמפאתיה, ויש אפשרות לקול השני שבתוכי לצוף. אותו קול שאיים לסגור עליי, אני שומע אותו ממקום שמאפשר לי להקשיב אליו.

בדיאלוג כזה אני יכול לומר: ממי אני שומע אותך. האמת שאני מבין ואני רוצה לחשוב על זה עם עצמי.

תשובה שכזו יכולה להקפיץ שוב את המערכת. למה לחשוב עם עצמך? תחשוב אתי, על מה דיברנו עכשיו?

אבל אם השיח בא ממקום שבאמת מכבד את המקום של האחר, ולא החליפו כאן נוסחא במתמטיקה, אלא נוסחה פנימית אמתית, אז השיח לא יעשה פניית פרסה כי הוא מבין שזוגיות בריאה מצוירת בשני מעגלים שווים שלא מתמוססים אחד עם השני, יש גבולות גם רגשיים, שראוי לכבד אותם.

שיח שבא ממקום שמכבד את המקום של האחר משנה את התקשורת בבית.

במקום המשפטים הפועניים שלמעלה אפשר יהיה לומר:

ממי אני צריך כרגע זמן לעצמי. עוד חצי שעה אגיע זה בסדר?

ממי,כרגע אני מעדיף לשמור את הדברים, כשאהיה מוכן אשתף אותך.

אני מאוד רוצה לשמוע אותך, אבל אני בלחץ אטומי. בבקשה בואי נדבר מאוחר יותר.

בכלל אני מציע לשבת לדבר על כוס תה ועוגת בראוניז עם שוקולד לבן. זה ממש פותח את התיאבון…

בפודקאסט הבא נציע, בעזרת השם, דרך נוספת לפתרון קונפליקטים. לא דרך שינוי השיח עם בן הזוג אלא דרך שינוי השיח עם עצמי.

תודה שהקשבתם. כאן קובי דרכי – מסע זוגי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

× צרו קשר גם ב- whatsapp